תנ"ך על הפרק
בראשית לח
38
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מעשה יהודה ותמר
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(סנהדרין ק"ב א') וירד יהודה וגו'. א"ר אלעזר, כל העושה דבר מצוה ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו בוי"ל טעם העונש בזה, דהוא כנגד זה שלא נחשבה בעיניו כבוד המצוה, שהרי הפסיק באמצע עשייתה ולא גמרה, כך מורידין אותו מגדולתו ומכבודו, וכאן סמך על מ"ש במדרשים בבאור הלשון וירד יהודה מאת אחיו, שהאחים בעצמם הורידוהו מגדולתו שהי' גדול וחשוב אצלם, מפני שראו בצרת אביהם, אמרו לו, אתה אמרת למכרו ושמענו לך, אלו אמרת להשיבו היינו ג"כ שומעין לך, ונענש על זה מפני שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה. וע"ע השייך לדרשא זו לקמן פסוק י"ב. .
(סוטה י"ג ב') בת איש כנעני. מאי כנעני, אילימא כנעני ממש, וכי אפשר, בא אברהם והזהיר על יצחק, בא יצחק והזהיר על יעקב, ויהודה אזיל ונסיב, אלא בת גברא תגרא, כדכתיב (ישעי' כ"ג) אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ גאזהרת אברהם על יצחק כתיב בצווי אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (פ' חיי), ואזהרת יצחק ליעקב מפורש ס"פ תולדות. והנה אע"פ דכתיב (פ' ויגש) ושאול בן הכנענית, הרי שנשאו כנעניות, צ"ל דבאמת הי' אותו המקרה כיוצא מן הכלל, וראי' לזה מהא גופה שציין הכתוב שהוא בן כנענית, כדבר התמוה ויוצא מן הכלל, ואם הי' הדבר חזון נפרץ ביניהם לא עמד הכתוב על זה. ואמנם עדיין צ"ע ממש"כ רש"י לעיל בפסוק ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ר' נחמי' אמר, כנעניות היו, וקאי על כלותיו, וצ"ל דמדרשות חלוקות הן.
אך צ"ע בעיקר דרשת הגמרא בת גברא תגרא ממה דכתיב בד"ה א' ב', בני יהודה ער ואונן ושלה נולדו לו מבת שוע הכנענית, משמע כנענית ממש, אמנם בתרגום רב יוסף שם תרגם – הכנענית פרקמטיתא, מלשון סוחרית, וזה מכוון לדרשת הגמרא שלפנינו. .
(פסחים נ' א') וימיתהו ה'. [תני, אף ער שיחת זרעו], מנא לן, אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב באונן (פ' י') וימת גם אותו, אף הוא באותה מיתה מת דר"ל אף אונן מת מאותו עונש של ער, ומכיון דבאונן כתיב מפורש ושחת ארצה, ממילא מבואר שגם עונש ער הי' על חטא זה. .
(יבמות ל"ד ב') ושחת ארצה. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ הפשוט דמדייק יתור הלשון ארצה, שלפי פשוטו אינו מכוון לענינו, והיה די לכתוב ושחת זרעו. [יבמות ל"ד ב'] וירע בעיני ה'. א"ר אמי, כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא וירע בעיני ה', וכתיב התם (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע וברי"ף פי"ד דשבת מוסיף בענין אגדה זו עוד אגדה אחרת, מאי לא יגורך רע, א"ר אלעזר, לא יגור במגורך רע [וע' שבת קמ"ט ב'], ומכוונת גירסא זו לבאור ענין שלפנינו, דזה המביא עצמו לידי הרהור וטומאה אינו יכול לגור במחיצתו של הקב"ה, ר"ל אינו יכול להתדבק ברעיונות טהורים, וטעם הדבר פשוט, משום דכיון דמתדבק ברעיונות טומאה מתגשמים ההרגשות ומתטמטמים, כנודע במי ששוקע עצמו בתאוות נמבזית, וע"ד צחות המליצה קורא לרגשי ורעיוני טהרה בשם מחיצתו של הקב"ה שהוא מקור הטהרה והקדושה, ואת השקוע בתאות בהמיות בשם מביא עצמו לידי הרהור, כאשר כן הוא באמת, שהבעל תאוה מוסיף להרהר ולחטוא. –
וע"פ אגדה זו יתבאר היטב האגדה דשבת נ"ו א', כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (ש"א י"ח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, ואינו מבואר הכרח הראי', דאולי באמת בא חטא לידו והקב"ה מחל לו, אבל לפי המבואר דהמתטמא אינו יכול להדבק בשכינה, א"כ במקרה כזה לא הי' ראוי שוב דוד להדבק בהקב"ה, ולא שייך לומר וה' עמו, אלא ודאי דמעיקרא לא חטא, ודו"ק. .
(נדה י"ג ב') וימת גם אותו. א"ר יוחנן, כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו זבפוסקים איתא בענין זה במקום הלשון חייב מיתה – אסור להוציא וכו', והנה אע"פ דבעלמא מצינו הלשון חייב מיתה בדבר שבאמת אין בו אלא איסור דרבנן וכמש"כ התוס' בבכורות נ"ד א' במ"ש במס' פרה (פי"א מ"ג) דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת האוכלה חייב מיתה, דלאו דוקא הוא, אלא איסור דרבנן כעין איסור מיתה, ונ"מ לאלקויי טפי משאר מלקיות, עכ"ל, אבל בנדון שלפנינו לא ידעתי אם אפשר לצרף באור זה, אחרי דמפורש כתיב בענין וימיתהו ה', ובכן צ"ע למה שינו הפוסקים בזה מלשון הגמרא. ועיין בב"י לאה"ע סי' כ"ג מחומר איסור זה ובאה"ע סי' ה' לענין סירוס, ויתבאר אי"ה לפנינו במקומו בפ' אמור.
וראינו להעיר כאן בנוגע לענין פרשה זו איזה דבר חידוש נפלא. עיין ביו"ד ס"ס שע"ד סי"א כתב הרמ"א וז"ל, יש אומרים דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם, והמנהג הוא מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם, עכ"ל, ודבר זה נובע מכל בו ומשו"ת הריב"ש, וגם הם כתבו שהוא טעות. וכל האחרונים לא העירו על זה מאומה ושתיקה כהודאה על טעות הענין והדברים. אמנם כבר נתאמת הדבר, אשר לכל מנהג עתיק יומין יש שורש ומקור בספרות ישראל, ובנדון ענין זה ראה זה דבר פלא בתרגום יונתן בפרשה זו בפסוק ד' וז"ל, וילידת בר וקרת ית שמי' אונן ארום ברם עלוי עתיד אבוי לאתאבלא, ע"כ, והנה אין כל באור לפירוש זה, אם לא ע"פ המנהג ההוא שזכר הרמ"א בשם הראשונים, והיינו שבמיתת ער לא הי' אביו מתאבל עליו מפני שהי' הבכור, ולכן קראו את השני אונן לרמז שעליו יהיו חייבין באבילות. והנה אע"פ שלא נודע לנו טעם דבר זה למה לא יתאבלו על הבן הבכור, אם לא ברמז בכור בניך תתן לי, ואינו קנין האדם, וכשמתאבל האדם הוא מחשבו כקנינו שלו, אבל עכ"פ מנהג זה שכינה הרמ"א למוטעה יש לו שורש ומקור נאמן בספרות עתיקה, בתרגום יונתן, אשר כידוע כל דבריו נובעים מברייתות ומדרשים. אמנם בכלל יש להעיר שלא הביאו בענין זה את הכתוב כהמר על הבכור (זכרי' י"ב) ואולי מרירות ואבלות שני ענינים הם. וצ"ע. .
(שם שם) שבי אלמנה. מאי אלמנה, א"ר חנא בגדתאה, על שם דעתידי רבנן דמתקני לה כתובה מנה חמאה זהובים [והם בערך כסף מדינתנו, רוסיא, בקירוב שלשים וששה רובלים, ובמטבע מדינת אשכנז – בקירוב שמונים מרקאות], ומפרש בגמרא ומי כתב קרא ע"ש העתיד, ומשני, אין, דכתיב (פ' בראשית) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור, ותנא רב יוסף אשור זו סליקא, ומי הואי, אלא דעתידה, הכי נמי דעתידי רבנן לתקן לה כתובה מנה. –
והנה קבענו דרשא זו כאן, להיות שכאן הוא הפעם הראשונה שנזכר שם אלמנה בתורה, אך אינו מבואר בכלל שאלת הגמרא מאי אלמנה, מאי קשיא לי', דהא כיון דבאיש רגיל שם אלמן (ישעי' מ"ז ט', ירמי' נ"א ה'), א"כ האשה תכונה בשם אלמנה, וי"ל דמדייק משום דלפי חוקי הלשון בשמות כאלה שבזכרים חותמין בנו"ן באה החתימה בשם הנקבה בתוספת יו"ד קמוצה אחר הנו"ן, גזלן – גזלניה, דברן – דברניה, כפרן – כפרניה, רחמן – רחמניה, וה"נ הול"ל אלמניה, ודו"ק. .
(כתובות י' ב') בית אביך. מלמד שבית האב נקראים כל יוצאי חלציו אף לאחר מיתת האב, שהרי תמר בתו של שם היתה, ושם כבר מת, ואפילו הכי אמר יהודה שבי אלמנה בית אביך טנ"מ בזה באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה כריתות, משום דכל תנאי בעינן שיהי' מובדל באיזה זמן, ובנדון כזה היא אגידא ואחוזה לעולם אף לאחר מיתת האב. והרמ"א ביו"ד סי' רט"ז ס"ד כתב בשם המרדכי באומר קונם בית אביך שאני הולך אסור לילך אף לאחר מיתת האב, כיון דכל יוצאי חלציו קרויים בית אב, ולדעתי י"ל כיון דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם א"כ תלי הדבר מאיזו כונה וסבה נדר אם בשביל האב או בשביל בני ביתו. ומה שיש עוד להעיר ולחדש בכלל זה שחידשו תוס' נבאר אי"ה בפ' תצא בפסוק וכתב לה ספר כריתות, כי שם מקומו. [תוס' קדושין ה' א'] ותמת בת שוע. א"ר שמואל בר נחמני, כל העושה דבר מצוה ולא גמרו ובא אחר וגמרו, קובר אשתו ובניו, שנאמר ותמת בת שוע וימת ער ואונן יהמשך דרשא זו לעיל בפסוק א' בדרשא וירד יהודה מאת אחיו, ועון זה ביהודה הי' כי התחיל בהצלת יוסף כמ"ש מה בצע וכו', ולא גמר להשתדל להשיבו אל אביו. ואפשר לומר בשייכות עונש זה לעון זה משום דזה שהתחיל במצוה הוי כמו קיבל עליו בנדר להתעסק באותה המצוה, ומכיון שהפסיק הוי כביטל נדרו, וקיי"ל בעון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים (שבת ל"ב ב'). .
(סוטה י"ג ב') עולה תמנתה. ובשמשון כתיב (שופטים י"ד) וירד תמנתה, א"ר אלעזר, שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה יאהעלוי של יהודה פירש"י שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל, אבל בירושלמי מפרש ענין העלוי שהיתה לשם שמים, כידוע באגדות שכונה תמר רק להקים זרע מיהודה, וכמש"כ רמב"ן בריש פרשה זו שכונה להתקרב אליו מתורת יבום, יעו"ש, ופי' זה מסתבר, מפני שהוא מכוון ההיפך מגנותו של שמשון, ששם הי' לתכלית גנות בלבד. ואמנם נראה דמה שהכריח לרש"י פירושו, הוא מפני שכן מוכרח לשון הגמרא יהודה שנתעלה בה, מבואר שהעלוי הי' ביהודה, משא"כ להירושלמי הוי העלוי בתמר, ודו"ק. , ר' שמואל בר נחמני אמר, שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעליה, רב פפא אמר, חדא תמנה הואי, דאתא מהאי גיסא – ירידה, ודאתא מהאי גיסא – עליה יבשעמדה בשפוע ההר. [סוטה י' א']. ותשב בפתח עינים. א"ר אלכסנדרי, מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו יגע"פ מדת הכנסת אורחים שהיתה רגילה הרבה בביתו, כמש"כ בפ' וירא. ונראה דדריש כן משום דזולת מקום זה לא מצינו בשום מקום שם מקום הנקרא עינים, וזהו טעם כל הדורשים בדרשא זו ובהבאה. , ר' חנין אמר רב, מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר (יהושע ט"ו) תפוח והעינים ידיש להעיר שאינו מביא ראי' לדעתו זו, אחרי דבכתוב שם מבואר דמקום זה הי' סמוך לעיר עדולם, וכאן בפרשה מבואר שבא יהודה עד איש עדולמי, א"כ היו שני המקומות סמוכים, ומכוונים הענינים, ודו"ק. , רבי שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עינים לדבריה כשתבעה, אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני, שמא אשת איש את, אמרה ליה פנויה אני, שמא קיבל בך אביך קדושין, אמרה ליה יתומה אני, שמא טמאה את, אמרה ליה טהורה אני טווזהו הפי' שנתנה עינים לדבריה, כלומר, שנתנה דוגמא ופתח היתר להספיקות ששאל וכדמפרש, וע"ע מענין אגדה זו בחא"ג מהרש"א. .
(שם שם) ותשב בפתח עינים. וכי אפשר כן. והלא אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן טזלישב במקום מגולה ופרוץ מרובה, שכך פירושו של פתח עינים לפי פשוטו, ולא ניחא לי' לפרש דשם מקום הוא, יען דלא מצינו זולת מקום זה עוד מקום בכל המקרא שם מקום הנקרא פתח עינים. , אלא שתלתה עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו, אמרה לפניו, רבון העולמים, אל אצא ריקם מן הבית הזה יזנסמך על מ"ש באגדות דכל מגמתה בזה היתה להעמיד בנים מיהודה להקים זרע ושם לבעלה המת, ועיין בדרשא הקודמת. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ד) כי כסתה פניה. וכי משום דכסתה פניה חשבה לזונה, א"ר אלעזר, שכסתה פניה בבית חמיה יחוהוי פירוש הענין כי כסתה פניה טעם לדבר שלא הכירה, יען כי גם בעת שהיתה בביתו לא הכירה מפני שהיתה אז מכסת פניה, וכדמפרש. , דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים, מנא לן – מתמר יטנביאים – דכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ, ואמוץ הי' אחיו של אמציה מלך יהודה מזרע דוד שבא מתמר, וגם הוא הי' נביא, ומלכים – מדוד, שראשית השתלשלות יחוסו הי' מתמר, כנודע בסוף מגילת רות. .
(סוטה י' ב') את גדי העזים. מדפריש גדי העזים, שמע מינה כאן גדיי עזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם – אפילו פרה ורחל במשמע כנ"מ בזה לענין הלאו דלא תבשל גדי בחלב אמו דאסור לא רק חלב גדי אלא גם חלב פרה ורחל, ונבאר זה אי"ה במקומו בפ' משפטים בפסוק הנזכר. ומה שאינו מביא לענין את הפסוק המוקדם ויאמר יהודה אנכי אשלח גדי עזים – בארנו לעיל בפ' תולדות בפסוק ואת עורות גדיי העזים (כ"ז ט"ז), יעו"ש וצרף לכאן. .
(חולין קי"ג ב') ויהי כמשלש חדשים. תניא, סומכוס אומר משום ר' מאיר, עובר ניכר לשלשה חדשים, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה כאואע"פ שלכאורה ראי' גמורה היא, בכ"ז קורא לה רק זכר לדבר, משום דישנן נשים היולדות גם לשבעה, וא"כ אפשר שבהם שיעור ההכרה בערך שליש הריונן, דהיינו לשני חדשים ושליש, ולכן הוי רק זכר לדבר מכאן דאזלינן בתר טבע רוב נשים שיולדות לתשעה.
ונ"מ בזה לדינא – לענין מה דקיי"ל שכל הנשים הגרושות והאלמנות לא תתארסנה ולא תנשאנה עד שיהי' ניכר אם אינן מעוברות מבעליהן הראשונים, וכן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד זמן זה, ואשמעינן דשיעור זמן זה הוא ג' חדשים שאז ניכר ההריון, וכן נ"מ לענין מה דקיי"ל דמעוברת לאחר שניכר הריונה אינה קובעת וסת לראייתה, משום דסתם מעוברת חזקתה מסולקת דמים, והוי שיעור זה – ג' חדשים, שמן אז אינה חוששת לוסת. .
(נדה ח' ב') ויאמר יהודה. [למה פתח יהודה תחלה כביתכן דקשה לי' למה לא שאלו בהוראת דין זה את גדולי הדור ההוא, כמו את יעקב או בבית מדרשו של שם שממנו יצאה אז הוראה לכל ישראל, וכמבואר בדרשא הבאה שבית דינו של שם הי' גוזר גזירות דתיות, ואיך פסק יהודה הדין לעצמו, וביותר קשה לפי מש"כ הרמב"ן כאן שפסק דינה של תמר צריך חקירה רבה לפי יסודי הדין, יעו"ש. לפי שדיני נפשות מתחילין מן הצד תחלה כגר"ל כשמתחילין לחקור בדין מדיני נפשות מתחילין לשאול בדעת וסברת הקטן שבדיינים, וקרי לזה מן הצד, מפני שכך היה מושב הסנהדרין, הקטנים בחכמה ישבו מן הצד מכאן ומכאן והגדולים באמצע. וטעם הדבר ששואלין את הקטן תחלה, הוא משום דכתיב (פ' משפטים) ולא תענה על רב, ודרשינן שאסור לנטות מדברי מופלא שבב"ד, ואם יתחילו ממנו והוא ילמד חובה שוב לא יענו אחריו הקטנים אף לכשידעו ללמד זכות, כי אימת רב יהי' עליהם, משא"כ אם הם ילמדו זכות תחלה והגדול ישמע אפשר שיודה גם הוא ויצא הנדון זכאי, ועיין מזה לפנינו בפ' משפטים שם, ומטעם זה פתח יהודה כאן, מפני שלגבי יעקב ובית דינו של שם הי' נחשב כתלמיד. ולמ"ד אין דיננו כדיניהם מאי איכא למימר, – שנראו דבריו ונכתבו על שמו] כדר"ל, למ"ד שדיני בני נח, כלומר דיני בני ישראל עד מתן תורה אינם כדיננו עתה, אלא שהיו נוהגין להתחיל לשאול מן הגדול כמו שנהוג בדייני בני נח, א"כ קשה למה פתח יהודה, ומשני שבאמת שאלו לגדולים ושקלו וטרו בזה, והגיד גם יהודה דעתו ונראו דבריו והסכימו כולם להם ולכן נכתבו על שמו. והנה בירושלמי שלפנינו בא הענין כולו קצר וקטוע, והעתקנו כפי הנאות לענין. –
ודע שהפני משה פירש דכונת הירושלמי מוסבת להפסוק דלעיל ויאמר יהודה וגו' מה בצע כי נהרג את אחינו, יעו"ש. אבל לדעתנו נראה כמו שקבענו הדרשא לפסוק שלפנינו, משום דבענין ההוא הלא לא פסק יהודה דין מוחלט בדיני נפשות ורק עצה בעלמא ולקולא. וגם קשה לפי"ז מה שאמר שמתחילין מן הצד, כלומר מן הקטן, א"כ הו"ל להתחיל מן הקטן שבאחים ולא מן יהודה, כאשר כן באמת קיי"ל שמתחילין מן הקטן שבכל הדיינים, ולכן נראה כמש"כ דכל הענין שייך לפסוק שלפנינו וכמו שבארנו. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז) הוציאוה ותשרף. מכאן דעל זנות עם עובד כוכבים בבית דינו של שם גזרו כהר"ל מדגזר יהודה הוציאוה ותשרף שחשב שזנתה עם העובד כוכבים, מבואר שכך שרר אז הנמוס בישראל, וכל מנהגים דתיים בישראל נתיסדו אז בבית מדרשו של שם, וכמ"ש במדרשים בר"פ תולדות בפסוק ותלך לדרוש את ה', ועיי"ש לפנינו. –
ועיין ברמב"ן שחקר ביסוד וטעם הדבר שדנה יהודה לשריפה, ובפירוש בעל הטורים כתב בשם ר"י חסיד שבאמת לא דנה יהודה לשריפה ממש אלא רק שישרפו לה רושם בפניה לסימן שהיא זונה, עכ"ל, וזה דבר חדש מאד ולא כתב מקור לזה, ואפשר לומר שכוון למש"כ ביחזקאל (כ"ג כ"ה) בדברו אל אהליבה אשה מנאפת, אפך ואזניך יסירו, ופירש שם הרד"ק וז"ל, וזה המשפט יעשו לאשה מזנה תחת בעלה שיסירו ממנה האזנים והאפים שהם הנחירים והם הדרת הפנים, עכ"ל, ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ח סי' י"ג, שעוד היום [כלומר, בימיו] הנהוג באיזו מדינות שכל זונה המפקרת עצמה לזנות שורפים בחותם של ברזל על מצחה, וע"ע בשו"ת בשמים ראש סי' קצ"ב דלהרשב"א לא ניחא לי' לנהוג זה בישראל, ועיי"ש בהגהות כסא דהרסנא.
אך לא נתבאר מה הכריח לר"י חסיד להוציא מפשטות הלשון ותשרף דמשמע שריפה ממש, כי אע"פ שהעירו הראשונים וחקרו בטעמו של יהודה במה שדנה לשריפה וכמו שכתב הרמב"ן, בכ"ז הכל מודים, כי השריפה היא שריפה ממש, שריפת כל הגוף, ומה ראה ר"י חסיד לחדש חדוש נפלא כזה.
ונראה כי לכי תידוק, הנה ענין שריפת אדם מצינו בתורה בג' מקומות, ובכולם משום עבירת זנות, פעם כאן, ופעם בפ' עריות (ס"פ קדושים) ובבת כהן (פ' אמור), והנה בשני אותן המקומות כתיב אופן השריפה שישרפו באש, בפ' עריות כתיב באש ישרפו אותו ואתהן, ובבת כהן באש תשרף, משא"כ כאן לא אמר ותשרף באש אלא סתם ותשרף, ולכן דייק לדרוש ע"פ שנוי זה דאין שריפה זו מעין אותן שריפות אלא שהשם שריפה כאן הוא לשון מושאל לענין כויה ורושם לשחת יופי הפנים, וכעין מ"ש בשבת ס"ב ב' על הפסוק דישעי' (ג') דאיירי בענין זנות כי תחת יופי, ודרשו כמו כויה תחת יופי, יעו"ש. והנה אף אם אולי לא כוון ר"י חסיד לדיוק זה שכתבנו, בכ"ז נראים הדברים לסייע לחדושו, ודו"ק. –
אמנם את זה יש לעיין בחדושו של הרי"ח ממ"ש בסוטה י' ב' ויובא בדרשא בסמוך נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנ"ל, מתמר, שיצאה להשרף ולא הגידה מפורש שמיהודה נתעברה, יעו"ש, ולפי פירוש ר"י חסיד הלא אין כל ראי' שנוח לאדם להשרף עצמו, אחרי שלא דנו כלל את תמר לשרפה כולה, ואפשר קצת לומר דנוח לאשה צדקת להשרף כולה מאשר להשאר בסימן זונה עד עולם, להיות לחרפה ולכלמת עולם, וא"כ כיון דהסכימה לזה [כמש"כ בפי' של הרי"ח] היתה מסכמת להשרף כולה, וזו היא כונת הגמרא לפי פירושו של הרי"ח, ודו"ק. ואין להאריך עוד בזה. .
(ע"ז ל"ו ב') היא מוצאת. היא מתוצאת מבעי לי, כוהיא מתוצאת הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה, והיא מוצאת משמע לשון מציאה, (רש"י). ואין הדברים מבוארים מלבד דהבנין התפעל לא נמצא בשרש זה בכה"ג גם קשה דכפי הידוע לא יורה הבנין הזה על פעולה מוכחת יותר מהבנין הפעל. ולולא מסתפינא הי' באפשר להגיה בגמרא היא הוצאה מבעי ליה כלומר בלשון עבר, כי התורה מספרת כאן דבר שכבר היה וכמו בסיפיה דקרא, והיא שלחה וגו' ומדכתיב בל' בינוני – מוצאת (שהתמונה הזאת בביאה בספור דברים שהיו כבר מורה ג"כ התמדת הפעולה והשנותה) משמע שלא היתה ההוצאה רק פעם אחת כי אם כמה פעמים ולכן דרשו כי לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל וכו'. ולפי"ז אין אנו צריכין לפרש בדרך אל תקרי מצאת אלא מוׁצאת – לשון מציאה, כי באמת גם בתמונה מוּצאת נכללת כל הדרשה הזאת. , אמר רבי אלעזר, לאחר שנמצאו סימניה בא סמאל ורחקן ובא גבריאל וקרבן כזר"ל לאחר שנמצאו החותם ופתילים ומטה בא סמאל [שר של אדום] ורחקן לסימנים כדי שתשרף ולא יצא גזע בית דוד ממנה [מפני שדוד הכה את אדום בגיא מלח] ובא גבריאל וקרבן. .
(סוטה י' ב') לאיש אשר אלה לו. ותימר לי' מימר כחר"ל ותימר לי' מפורש שממנו הרה. , אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מלמד שנוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך בבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים כטולכן לא הגידה מפורש משום דאם לא הי' מודה מעצמו היתה נשרפת. וטעם הדבר דנוח לו לאדם בזה הוא משום דאמרינן בב"מ נ"ח ב' שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים. –
ובתוס' כאן הקשו למה לא חשיב זה בין השלשה דברים דקיי"ל שיהרג ואל יעבור עליהם, ותרצו משום דלא חשיב רק הדברים המפורשים בתורה, עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעכ"פ לדינא שוה דבר זה לאלה הדברים דקיי"ל יהרג ואל יעבור.
אבל לולא דבריהם נראה לדעתי ברור דלא שייך כלל לחשוב זה בין אלה הדברים, יען דהלשון נוח משמע דאינו מעצם הדין, רק מדרך המדות והמוסר האנושי, ומי שאינו עושה כן אינו נקרא רשע רק שאינו בעל מדות נכונות, משא"כ אלה הג' דברים שיהרג ואל יעבור עליהם הם מן הדין ממש והעובר עליהם הוא רשע גמור כעובר על עקרי הדת, ודו"ק. [שם שם]. ותאמר הכר נא. א"ר חמא ב"ר חנינא, בהכר בישר לאביו – הכר נא הכתונת בנך היא, בהכר בשרו אותו, הכר נא למי החותמת והפתילים להנה בפשטות יתבאר הענין ע"פ הכלל הידוע במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ט' ב'), אמנם אינו מבואר השתוות הענינים בזה, כי הלא רק המלות שוים ולא הענינים. ויש לבאר כונת הענין בכלל, משום דבאמת הנה ענין ירידת יוסף למצרים והזדווגות יהודה ותמר, שני אלה הענינים היו בתכליתם ענינים רצויים, כי מכירת יוסף היתה נסבה לירידת ישראל למצרים, אשר זה הבטיח הקב"ה לאברהם, ולהתוצאות הנכבדות שאח"כ ממתן תורה וכו', ומאורע יהודה ותמר היתה לתכלית הקמת מלכי בית דוד, בחיר ה', כנודע.
אמנם אע"פ שהענינים בתכליתם היו רצויים ונעלים, אבל סבותיהם היו מגונות ומכוערות, ירידת ישראל למצרים נתגלגלה ע"פ מכירת יוסף ע"י אחיו וע"פ אונאה ליעקב בשחיטת שעיר עזים וכל המסתעף ממאורע זו, והזדווגות יהודה ותמר היתה באופן בזוי ומכוער כמבואר בפרשה.
ולפי זה י"ל דזו היא כונת הגמרא בענין דרשא זו, בהכר בישר בהכר בשרוהו, כלומר יהודה הוציא דבר גדול לאור, היא ירידת ישראל למצרים, בדרך מגונה וצער [ותלו זה ביהודה יותר מבשאר אחיו, מפני כי על ידו ועל פי עצתו נעשתה מה שנעשתה, כמבואר לעיל] שלמו לו מדה כנגד מדה, להוציא ממנו ענין גדול לאור, היא תולדות בית דוד, ג"כ ע"י אופן מגונה וצער. וחז"ל כללו רעיון זה בהשתוות המלים הכר והכר כדרכם בקודש לחוג במחוג רעיון שלם במלים שונים ושוים לתכלית הרמז והזכרון, כנודע. [לאחר שנסדרו הדברים לדפוס שמעתי תוכן ענין זה בשם המ"מ מדובנא) [שם שם] ותאמר הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמרה לו, בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלם עיניך ממני לאהוכרחה לבקשו, יען כי לא היו עדים זולת הקב"ה, וזהו הכר פני בוראך הכר והודה האמת שהוא חותמו של הקב"ה. .
(סוטה י' ב') צדקה ממני. א"ר חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים פ"א) עדות ביהוסף, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה לבקידוש שם שמים של יוסף מבואר בפרשה הבאה ממקרהו עם אשת פוטיפרע. ומ"ש שיהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה – הנה אע"פ שנקרא בשם זה בלידתו על שם הודאה כמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה', צ"ל דהכונה בזה, דעכ"פ גדול זכותו שכלול בשמו שם הויה, וע' בחא"ג. .
(שם שם) צדקה ממני. מנא ידע, ודילמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אחרינא, אמר רבא, דחשב ירחי ויומי ומתכווני, דחזינן מחזקינן, דלא חזינן לא מחזקינן לגועיין ביבמות ס"ט ב' במשנה, כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה בשביל בנה, ומפרש רבא שם לחד לישנא, דאיירי דחשודה מיני' ולא חשודה מעלמא, ולחד לישנא דאפילו חשודה מעלמא נמי בתר דידי' שדינן לי'. ולפי"ז צ"ע בהקושיא כאן ודילמא כי היכי דאזיל איהו אזל נמי אחרינא, דהא תמר לא היתה חשודה בעיניו שזנתה לאחרים. והיותר קשה על רבא דאמר הכא דחשיב ירחי ויומי, דלמה לי' סברא זו, והא איהו גופי' ס"ל ביבמות שם דא"צ לחוש, וללישנא קמא עדיין אפשר לתרץ דעל כל פנים כיון שמצאה יושבת בפתח עינים כזונה חשש לה, אבל ללישנא בתרא דאפילו חשודה מעלמא א"צ לחוש היכא דהוא מודה, קשה למה צריך לסברא דחשבון הזמן.
והנה הרמב"ם בפ"ז מתרומות ועוד בכ"מ פסק כלישנא קמא דרבא ביבמות שם, ורבים הקשו עליו דהלא דרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא, כנודע, ולפי מש"כ הנה מסוגיא שלפנינו סמך נכון ונאמן דקיי"ל כלישנא קמא, משום דללישנא בתרא הרי סותר עצמו רבא מיבמות לכאן, ועיין בזה ודו"ק. .
(מכות כ"ג ב') ולא יסף. אמר שמואל סבא משמי' דרב שמואל בר אמי, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב התם (פ' ואתחנן) קול גדול ולא יסף לדבא לאפוקי שלא נפרש הלשון ולא יסף מלשון תוספת. ונראה דהוכרח לפרש כן, משום דאם כפשוטו שלא הוסיף לדעתה, מלשון תוספת, קשה מה רבותא בזה, ומהיכי תיתא שיוסיף לדעתה אחרי שכלתו היא, ולכן מפרש מלשון הפסק, והבאור הוא, כיון שידע ונוכח בצדקתה שלא כוונה רק למצוה להתקרב אליו מתורת יבום להקים זרע ושם לבעלה המת וכמש"כ רמב"ן בריש פרשה זו, לכן לא פסק, וע"ע בדרשא הבאה. .
(סוטה י' ב') ולא יסף. שלשה מקראות נאמרו בענין אחד, מי שאמר זה לא אמר זה. ומי שאמר זה לא אמר זה, הכר נא למי החותמת – אמרה תמר, ויאמר צדקה ממני – אמר יהודה, ורוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה להיתכן דהירושלמי מפרש ולא יסף – ולא הוסיף [ע' בדרשה הקודמת], ואמר בזה שרוח הקודש העידה שלא הוסיף לדעתה. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו) ויתן יד. אמר רב חנא, הוציא עובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד לוומסיק בגמרא דדרשה זו אינה אלא אסמכתא, ורק מדרבנן חוששין לחומרא לענין טומאת לידה, אבל לענין שיתן לה ימי טוהר אין נותנין אלא עד שיצא רובו, ועיין מענין זה לפנינו לעיל בפ' נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. .
(נדה כ"ח ב') זה יצא ראשונה. מכאן שהחיה נאמנת להעיד על הבכור שהוא בכור לזכן הוא גם בבבלי קדושין ע"ד א' רק לא בסמיכות על זה הפסוק, ומבואר שם דהיינו דוקא אם לא יצאה מחדר היולדת, אבל אם יצאה וחזרה אינה נאמנת, וצ"ע שנשמט דין זה בפוסקים, ועיין באה"ע סי' ד' סעיף ל"ה. [ירושלמי ב"ב פ"ג ה"א]